אחד הניסים היפים ביותר שקרו לי בזכות הקורונה הוא שהפכתי

להיות אבא.

לפני הקורונה חשבתי שאם אני בבוקר לא עובד מול המסך אז

משהו דפוק בי ודפוק במצב. חשבתי שפרודוקטיביות נמדדת

בכמה שיחות אני עושה, כמה צעדי אומץ אני נוקט ובכמה

עבודה אני דוחף ביום.

להיות עם התינוקת שלי נחשב עבורי כבזבוז זמן  שיכל היה להיות

מוקדש להתקדמות. 

ואז הגיע הסגר. 

ולפתע אני “מחויב” להיות איתה שעות ארוכות. לפתע זה רק היא ואני

“בשעות של עבודה”.

שעות של לקרוא ספרים (פינוקי שולט ביד רמה),

לשכב על הדשא ולהביט בה חוקרת עלים,

או להאכיל אותה בפנקייקים בריאים

(שאלה לימדה אותי להכין).

ואז הסוד הגדול התגלה.

גיליתי שהכול ממש ממש בסדר. גם הפרודקטיביות. 

 כי במקום לעבוד 8 שעות ביום אני מצליח לרכז הכל ל3-4 שעות

של ריכוז על חלל.

ולפתע גיליתי שאני מאושר כפי שלא הייתי מעולם.

 לפתע גיליתי שהלב שלי נפתח כל יום עוד ועוד.

לפתע גיליתי שיש לי ביד את תמצית האושר.